טארוט אהבה, קריאה מהמקום שלך

שני אנשים מסוימים, פנים אל פנים. מה שמרגישים כאן הוא המפגש עצמו, לא הבטחה לגבי מה שיבוא אחר כך. לומר בקול מה רוצים מהאדם הזה. שתיקה בשלב הזה איננה מסתורין. היא משפט שלא נקרא. אם רוצים את הזיווג הזה, צריך לומר את זה. אם רוצים לסגור את זה סופית, צריך לומר גם את זה.

על המאזניים שלך מונחים אדם אחד מול אדם אחר, או גרסה אחת של החיים שלך מול הגרסה הנוכחית. להפסיק לקרוא לזה המתנה. לבחור, או לומר במפורש שלא בוחרים. אם הבחירה היא להישאר עם מישהו, הנוכחות השלישית ששני הצדדים מתעלמים ממנה ממשיכה לעצב את מה שקורה בחדר. לקרוא לה בשם, בקול רם. כאן אי אפשר להחזיק את שני החצאים פתוחים בלי שמשהו יחמוק.

בשתיקה יש פחות ממה שנדמה לך. מידע חסר, לא פסק דין. לשאול שאלה פשוטה אחת במקום לבנות תיק. אם ההתאפקות היא מצדך, לומר את הדבר הפשוט שכבר תרגלת. הדרך ביניכם היא עדיין דרך, גם כשאי אפשר לראות בבירור את הפנים של הצד השני.

מישהו אמר משהו נכון. זה נחת לא טוב. המילים המדויקות חוזרות בראש שוב ושוב, בניסיון למצוא איפה זה התהפך. להפסיק לחפש גרסה רכה יותר. החתך הוא המסר. לומר בקול, פעם אחת, מה שבאמת שמעת. אם הצד השני מכחיש, גם ההכחשה היא מידע.

בידיים שלך שתי גרסאות של אותו אדם, ומשהו בך מסרב להניח אף אחת מהן. המבוי הסתום הזה מרגיש כמו זהירות. זו הימנעות מלומר משפט אחד. לומר את מה שניסחת ומחקת שוב ושוב. לא משנה איזו תשובה תחזור, הניחושים ייגמרו, והניחושים הם בדיוק המחיר שנגבה ממך עכשיו.

כבר זמן מה נסחבת איתך תחושה שלא מתאימה עוד לחדר שבו נמצאים. שמונה של גביעים בשלב הזה אומר שזה כבר ידוע לך. להפסיק לנהל משא ומתן עם עצמך על השאלה אם להישאר. העזיבה היא לא פסק דין על האדם השני. זו ההודאה שלך שהגביע ריק, והליכה משם. לומר את זה בקול למישהו לפני שאורזים.